7. רגשות

מנקודת מבטה של התודעה הרגילה, נדמה לנו שרגשותינו (תחושות, רגשות וחוויות נפש) תלויים בנסיבות חיצוניות: מסכנה עולה פחד, ממילה גסה – עלבון, משגיאה שנעשתה – אשמה, ממפגש עם האהוב – אהבה, מ"התנהגות רעה" של ילדים – רוגז, וכן הלאה.

אך מנקודת מבטה של תודעת הבורא, הכול הפוך – בתודעתנו כבר קיימות תוכניות תת-הכרתיות (בלתי מודעות, המופעלות אוטומטית) להפעלת רגשות ותחושות אלה ואחרים. ניתן לכנותן דפוסי הרגשה. ודווקא דפוסי ההרגשה הם המולידים מתוך "המרק הקוונטי" (ומושכים אל מציאותנו) את הנסיבות התואמות: הפחד מוליד סכנות ואיומים, העלבון – מעליב, האשמה – שגיאות, הבושה – הוכחות לאפסיותך, הכעסנות תמצא על מי לכעוס, השנאה תמצא לעצמה אויב, וכן הלאה.

הרגשות הם הראשוניים, והנסיבות החיצוניות הן המשניות. שנה את רגשותיך, ותשנה את מציאותך.

מנגנון זה קשור קשר הדוק הן במנגנון התגשמות אמונותינו והן בפיזיקה של הרצונות. אמונות מסוימות מולידות דפוסי רגש מסוימים, ואמונות אחרות – אחרים. כפי שכבר אמרנו, האמונה ב...

מציאות אובייקטיבית, הקיימת ללא תלות בנו, כרוכה בחוויה של שפע פחדים: פחד ממוות, פחד מחיים, פחד מגינוי, פחד מטעות, פחד מעימות, פחד להישאר ללא כסף, פחד לחלות, פחד מכאב גופני ורגשי, פחד מיום המחר, פחד משינוי, פחד על הילדים ועל עתידם, פחד מהתחלות חדשות, פחד מהפחד...

כתוצאה מכך, כל רצונותינו מתרכזים סביב הרצון להבטיח את ביטחוננו ואת ביטחון יקירינו, להגן מפני כל פחד ואיום אפשרי – דבר שבתנאי "מציאות אובייקטיבית" הוא בלתי אפשרי מעצם הגדרתו. וככל שאנו מנסים להתגונן יותר (להרוויח יותר כסף, להשיג יותר שליטה וכוח על אנשים אחרים וכו'), כך מתרבות הסיבות לדאגה, וקנה המידה של האיומים, להפך, הולך וגדל. "ככל שתגביה לעוף – כן תכאב הנפילה".

ואילו האמונה בכך שאנו בעצמנו, בתודעתנו, בוראים את מציאותנו, מפיחה בנו רוח, פותחת בפנינו אפשרויות רחבות להשראה וליצירה, לעניין בעצמנו, ומעוררת את להט החיפוש וחקר הסיבה בתוכנו ואת ההכרה העצמית; היא מעניקה לנו את היכולת ללמוד להפעיל בדיוק את אותם הרגשות שאנו חפצים לחוות, בהעתיקה את מוקד תשומת הלב של תבונתנו מחשיבה "חיצונית" ומניתוח אירועים חיצוניים אל התבוננות במצבים פנימיים ורפלקסיה עצמית. האמונה בכך שאנו בוראים מכל הבחינות מדרבנת אותנו ללמוד לשלוט בעצמנו, תוך החלשה הדרגתית (ולאחר מכן ניתוק מוחלט) של תוכניות התגובה אל מול

גירויים חיצוניים, ולהפך – רכישת מיומנויות של בריאה מודעת של הווייתנו – בדבר האמת החי, בתפילה, במדיטציה, במשמעת התודעה, בהתבוננות מודעת ובהתמרת רגשותינו, עד לחוויית אהבה ללא תנאי וכל גווניה: מרטט נפש עדין ועד לחסד אלוהי ולאחדות עם כל היש.

תודעת הבורא מעניקה לנו חירות כה רבה של ביטוי עצמי יצירתי ופותחת בפנינו אופקים שכאלה של עונג עליון דרך ניהול מודע של מצבנו, עד שרצונותינו דוחקים בנו "בתחרות" לעסוק אך ורק בכך: לחשוף עמוק יותר ורחב יותר את אפשרויותינו היצירתיות, את כישרונותינו, להכיר את עצמנו, לרכוש עוד ועוד כלים של בריאה מודעת ולהרחיב את ארסנל הכלים לעבודה עם התודעה, כעץ שלם של טכנולוגיות תודעה ההולך ומתרחב, ולמעשה עץ חיים, שפריו המתוק מכול הוא טכנולוגיית האהבה. מדוע טכנולוגיה? מפני שכעת אנו יכולים להפעיל ולברוא אהבה באופן מודע, באמצעות ניהול תודעתנו. ישנם צעדי מפתח, שבעשייתם אנו מקבלים תוצאה מובטחת. מה זה, אם לא טכנולוגיה?

כן, טכנולוגיה זו, טכנולוגיית האהבה, דורשת מאיתנו תחילה לרכוש שפע של מיומנויות חדשות מן היסוד, "מוטוריקה עדינה של תודעת הבורא" – להטיל משמעת על שכלנו בהעברת מוקד הקשב אל הרגשות, ללמוד לנהל את מצבנו

האנרגטי, בחסימת דליפות ובהגדלת זרימת אנרגיית החיים, לשמור על היגיינת התודעה, לבחור במודע באמונה בשלמות כל המתרחש, בהחזרת אחריות הבורא לעצמנו שוב ושוב בכל מצב ובכל נסיבות, לרכוש שיח פנימי יציב עם ההיבטים העליונים, הנצחיים, של האני שלנו (תודעת-העל, הנשמה האחת, הרוח האחת, אלוהים האב-האם, תודעת המשיח, אלי-האבות ואלי-המדריכים, עם האני העליון שלנו), לחפש ולמצוא את סיבת כל המתרחש אך ורק בעצמנו, לפתח יום-יום את כישרונותינו מתוך הכוונה לפי מצפן העונג ולא לפי מחויבויות – ובקיצור, ללמוד לחיות מתוך שמחה ולא מתוך פחד ותחושת חוב ("וסלח לנו על חובותינו כאשר סלחנו גם אנחנו לחייבינו"), ועוד שפע מיומנויות תודעה חשובות ועוצמתיות בכוחן הפנימי וביעילותן, אך קלות מאוד בתחושה הפנימית – ובקיצור, מופלאות ונהדרות – לכן כל זה ייקח זמן מה, ועל כן אל תהיה מחמיר ותובעני מדי עם עצמך בדרך זו, שהרי בסופו של דבר הכול מוצדק בזכות הגישה למציאויות עליונות ולעונג עליון, היאה לטבענו האלוהי-אנושי – אהבה מוחלטת, ללא תנאי ונצחית.

והעיקר בטכנולוגיה זו, טכנולוגיית האהבה, הוא שאנו יכולים לברוא אהבה, למעשה גן עדן חי, בלב כל גיהינום, ולהעלות כל כאב, סבל ומצוקה אל הפוטנציאל הנעלה ביותר שלהם – עוד ועוד

פנים מכישרונותינו ומגווניה של קשת האהבה האלוהית האינסופית.

כך יכולים רק אלים. ואנו עימך נלמד זאת, ידידי האהוב.

זהו טבעך. יש רק לרצות בכך בכל מאודך ולדרוש זאת. לדרוש את דרכך. הצהר על רצונך האלוהי להשגת חירות הרוח, לחשיפת האמת הפנימית ולרכישת מיומנויות של אהבה מוחלטת, ללא תנאי ונצחית!

אם כן, הרגשות הם ראשוניים, והנסיבות החיצוניות – משניות; זרם האירועים החיצוני אינו אלא תפאורה שבה מתגלים דפוסי ההרגשה שהורגלנו בהם. ביחס למנעד הרגשות הישן (כעס, עלבון, אשמה, פחד, בושה וכו') דפוסי הרגשה אלה מכונים לעיתים קרובות מטענים רגשיים. מטענים רגשיים פנימיים אלה נוצרים באדם בגיל מוקדם מאוד, בילדות ובנעורים – כתוצאה מטראומות רגשיות שנחוו, ובמהלך החיים שלאחר מכן הם משתחזרים במעגליות, ומעוררים בנו שוב ושוב את אותם הרגשות, אם כי אולי עם אנשים חדשים ובנסיבות חיים חדשות. התפאורה משתנה, אך מהות החוויה נותרת בעינה – עד אשר האדם יחל לחפש ולהכיר בסיבת כל המתרחש בתוכו ורק בתוכו – יתמסר

לרפלקסיה עצמית, להכרה עצמית, יגלה את ה"מטענים" הללו ו"ינטרל" אותם.

וכפי שנאמר באותה בדיחה, "לפסיכותרפיה יידרשו חמש שנים". אך עם אלוהים, עם אדריכל תודעתנו, דרך זו, דרך הריפוי, אורכת דקות ספורות, ואף הרף עין. דווקא לשם ריפוי זה, לשם התמרה וטרנספורמציה של תודעתנו, אנו זקוקים לאלוהים. לא כדי להתמודד שוב ושוב עם ההשלכות השליליות, אלא כדי לסלק את הסיבה עצמה. לכך, בראש ובראשונה, צריכה להיות מכוונת תפילתנו:

"אדוננו, אבינו, למדנו בכל ובכל עת, בכל נסיבות החיים, לחפש את הסיבה בתוכנו ורק בתוכנו – ולאחר שנמצאה, לתקנה", –

מורה לנו ארכימנדריט לאוורת השילוש הקדוש של סרגיוס מרדונז', האב קיריל (פבלוב), קדוש ועושה נפלאות בן זמננו. ומשמעות "תיקון" זה אינה בשינוי עצמנו מחדש, אלא בכך שמתוך קבלת הסיבה בתוכנו, ומתוך קבלת אחריות הבורא על יצירותינו, נמשול בעצמנו, נשיב את השלטון לידינו, ולעולם לא נעבירנו עוד באמונתנו לאובייקטים חיצוניים, לסיבות חיצוניות, לתפאורות חיצוניות, יהיו אלה אנשים או "נסיבות אובייקטיביות".

הבשורה הטובה – והמרכיב מעורר ההשראה בעבודה פנימית זו – טמונה בכך שבסופו של דבר אנו

מגלים שכל ניסיוננו מושלם, וכי אף אותן "טראומות רגשיות מן הילדות" ראשוניות, או כפי שאומרים הפסיכולוגים, "פרקי שורש", שבהם עוצבו מטענים רגשיים אלה ואחרים, הוטמעו שם על פי רצוננו, "תוכננו" על ידינו מראש, על ידי היבטינו העליונים, מהותנו האלוהית, כהתנסות של הנשמה הנחוצה להתהוותה ולרכישת חוכמתה. כל אותו "חוסר אהבה בילדות", שעליו מרבים לדבר פסיכולוגים, בוים ביד אמן, כדי שלאחר שנעבור מספר מסוים של חזרות על הניסיון השלילי, ולא נמצא כל פתרון חיצוני, נפנה פנימה ונלמד לייצר אהבה, לברוא אותה, בעצמנו, במקום לרוץ ביד מושטת ולקבץ נדבות של אהבה מאביונים אחרים כמונו – הורים, בני זוג, חברים...

דווקא מתוך ניסיון החוויה החושית של חוסר אונים, פחדים, אשמה, נפרדות, סבל ומאבק – מתוך ניסיון עוניינו הרוחני, הבושה על אי-שלמותנו, השעבוד לכל מיני פגמים והתמכרויות – נולדים הרצונות לחיזוק הרוח: הרצונות לרכוש עוצמה עליונה, חירות עליונה, רצון עליון, תבונה עליונה, חוסר מורא עליון, עונג עליון, אחדות, שלמות, הסכמה ואהבה – כל אותן איכויות שאנו מייחסים לאלוהים כפוטנציאל הנעלה ביותר של התפתחותנו. וכפי שאנו יודעים כעת, כל הרצונות כבר התמלאו, וכל שנדרש היה שרצונות אלה ייוולדו ויתחזקו בתוכנו. לכן

תודה על כך לכל טראומות הילדות שלנו ולכל הקשיים שפגשנו בנתיב חיינו. ודווקא ניסיוננו החושי העז, ובמיוחד השלילי, שירת את העצמת הרצונות הללו. לכן תודה גם לכל רגשותינו ה"שליליים", שאילצו אותנו לפנות פנימה, לחפש ולמצוא (וליתר דיוק, לברוא באמונתנו) את הסיבה בתוכנו. את הבורא בתוכנו. את אלוהים בתוכנו.

"אשרי עניי הרוח כי להם מלכות השמיים", – אומר המשיח בדרשת ההר.

עוני הרוח, בהיותו מודע לנו, מוליד בתוכנו את הרצונות התואמים, רצונות "מן ההפך". מאידך גיסא, הרצונות כבר הוגשמו. נותר רק לדרוש את התוצאה ולקבלה במלואה, לקבל את הפוטנציאל הנעלה ביותר שלנו, בקוראנו לו בשמו. וכאן אנו עוברים אל פסגת תודעתנו, אל "גג" ביתנו. אשר, דרך אגב, ללא הכנה יסודית שכזו בנוגע לבחירה מודעת של אמונתנו, הכרה ברצונותינו ותיאומם ושכתוב דפוסי הרגש – ובכלל, ללא הכרה בעובדה שכל אחד מאיתנו (בתודעתו) בורא את מציאותו בעצמו – עלול בנקל "להתערער", בתנאי חוסר היציבות של המציאות הסובבת כיום, אם לפתע יתברר שיסודות בניין תודעתנו אינם איתנים דיים. היסודות קיימים, הקירות בנויים, עוברים לגג...