15. אפקט הצופה

בסיכום הדברים שנאמרו לעיל, ניתן לנסח את מה שמכונה אפקט הצופה:

מצב תודעתו של הצופה (אמונותיו, השקפותיו, רצונותיו, רגשותיו, מחשבותיו ותמונת העולם הלשונית התומכת בהם) קובע את המציאות הנצפית על ידו.

לצופים שונים מציאות שונה. תמונת העולם המקובעת בתודעתו של הצופה, כלומר דפוס התפיסה שלו, ראשונית ביחס למציאות וקובעת אותה, ועל כן גם את כל חייו שלו, של הצופה. הצופה הוא כל אחד מאיתנו, כל אדם, כל נושא תודעה. אם תמונת העולם של הצופה משתנה, משתנה גם המציאות שלו. אין טעם להתווכח איזו מציאות אמיתית יותר, או איזו תמונת עולם נכונה יותר. יש טעם לברר אך ורק דבר אחד: האם אתה מאושר בתמונת עולמך ובמציאות הנובעת ממנה, או לא.

לצופים שונים מציאות שונה. אך מדוע בכל זאת אנו תופסים את המציאות באופן דומה בדרך כלל, מדוע אנו יכולים לדבר על דברים המשותפים לכול כקיימים באופן אובייקטיבי, הנתפסים באופן זהה בעיני כול, ויתרה מזאת – לבנות על בסיס זה מערכת שלמה של יחסים חברתיים: ייצור, כלכלה, משפט, מוסדות מדינה ומוסדות חברתיים? מפני שיש לנו

תמונת עולם לשונית בסיסית, שבה כיסא הוא כיסא, שולחן הוא שולחן, ארון הוא ארון (אם כי עם המדינה והכלכלה זה כבר מורכב יותר). השפה מאפשרת לנו להבין איש את רעהו, להגיע להסכמות ולפעול יחד ביעילות – אפילו לא ברמת העברת המידע, אלא ברמת הבריאה עצמה של המציאות הקולקטיבית – הודות לשפה אנו מחלצים, כלומר מעצבים, מתוך המרק הקוונטי של כל המצבים האפשריים של העולם, תמונה מובנת של מציאותנו.

אך מה לעשות אם אנו מגלים לפתע שתמונת עולמנו, דפוס תפיסת המציאות שלנו, אינו הופך אותנו למאושרים? אם בגללו אנו נאלצים להיאבק זה בזה ובטבע למען הישרדותנו שלנו, אם אנו סובלים, חולים ומתים? אם המציאות הקולקטיבית שלנו הפכה לבית חרושת של סבל, שאליו אנו מספקים עוד ועוד דורות של ילדינו? ויתרה מכך, אנו כחברה כבר השלמנו עם זה כנורמה, וכעת – בבתי הספר ובאוניברסיטאות – אנו פשוט לומדים את חוקי «המציאות האובייקטיבית», ובעצם מקבעים את הדימוי הזה של מציאות סובבת הזרה לנו ומסוכנת בכל מובן, שבה אם לא הטבע, אזי הכלכלה, הפוליטיקה, המתחרים, אויב צבאי, נשק להשמדה המונית, תזונה לקויה, שודד, מניאק, מחלה, טעות רפואית, שלטון רע, תאונה והזדקנות – בלאו הכי יהרגו אותנו? כיצד לנהוג עם כל זה? כיצד לשנות את תמונת עולמנו, את דפוס התפיסה שלנו?

ראשית לכול – לרצות. שהרי הרצונות ברמה הקוונטית מגשימים את עצמם. לרצות לשנות את האמונות וההשקפות שלנו ביחס ל«מציאות האובייקטיבית הקיימת ללא תלות בנו». להודות באמת שאנו בני ערובה (קרי «עבדים») לאמונה זו, להתחיל לקרוא בשם לאותם רגשות, לאותן תחושות שנבעו מאמונה זו ושלטו בנו בדרך כלל: להכיר בפחדים, בעלבונות, באשמה, בכעס, בבושת אפסיותנו שלנו; להכיר באותם רצונות אשר מתוך תבניות אמונתנו שלטו בנו בדיוק כמו הרגשות, בהופכם כבר להתמכרויות – זללנות, תאווה, זימה, התמכרות לקולנוע, תשוקה למחזות ומופעים, תלות בכסף ובנוחות חיצונית, חמדנות, שאיפה לבצע ולהנאות בכל מחיר, התמכרות לקפה, למתוקים, לממריצים ולמשקאות אנרגיה מכל סוג, הרצון להתעלות על אחרים, השאיפה לכוח ולשלטון, החיפוש הנצחי אחר אשמים ואויב חיצוני…

וכאשר תכיר במצב הדברים הקיים כבלתי נורמלי. כאשר יתחזק בך הרצון לשנות זאת. כאשר תנסה הכול – מפסיכותרפיה, הצהרות חיוביות, דמיון מודרך, מדיטציות, שיטות NLP וסדנאות מוטיבציה של גורואים מפורסמים ועד לטרנסרפינג, איוואסקה, פטריות וכינון נכון של כוונות, ו... תגלה שכל זה אינו עובד, או שפג תוקפו במהרה ובסופו של דבר הופך לנסיגות, נפילות ושחיקה רגשית השוות בעוצמתן והפוכות בסימנן, אז תסכים עם כך שטוב היה לו אלוהים היה קיים, וטוב היה לו היה הוא מי שאינו דורש את סגידתנו, אלא

עוזר לנו בעצמנו להפוך לבוראי המציאות שלנו, כלומר לרכוש שליטה בתמונת עולמנו שלנו, לרכוש את היכולת לשנות את דפוס התפיסה שלנו.

הנה לשם כך דרוש לנו אלוהים. לא כדי להגן עלינו מפני סכנות ולהרעיף עלינו טובות, אלא כדי ללמד אותנו לשלוט בתודעתנו, בתודעתנו האלוהית באמת, לברוא את מציאותנו מתוך מודעות. שהרי אנו בוראים אותה ממילא – בכל שנייה, בכל רגע ורגע – בין אם אנו מודעים לכך ובין אם לאו. אך אלוהים יכול ללמדנו כיצד לעשות זאת במודע. אלוהים יכול לעזור לנו לשנות את דפוס התפיסה שלנו, לפסוע ממצב של קורבן אל מצב של בורא מודע של עולמו.

אתה תשאל, מדוע הוא לא עשה זאת קודם לכן? מדוע הוא דן אותנו מלכתחילה להתנסות זו של סבל, פחדים ומאבק הישרדות, אם כל זה היה רק אמונה, אמונה במציאות אובייקטיבית, וניתן לשנות זאת? הכול פשוט מאוד: מפני שאלוהים כזה פשוט לא היה קיים; אני מזכיר שאלוהים הוא אמונה קולקטיבית, ואנו כאנושות הרינו וילדנו אלוהים שכזה דווקא כתוצאה מסבלותינו, מפחדינו וממאבק ההישרדות שלנו.

אלוהים הוא פסגת האבולוציה של תודעתנו, זהו הפוטנציאל העליון המשותף שלנו. וככל שפסענו בנתיבנו האבולוציוני, אלוהינו כאמונה קולקטיבית התפתח אף הוא – תחילה היה זה אך כוח עליון, לאחר מכן כוח זה מפצל את עצמו לשניים, ומופיעים הטוב והרע, הפיתוי, החטא,

החוק והעונש על אי-קיומו, לאחר מכן באחד הקטבים מתעצב דימוי של משיכה מוחלטת, של מידות אלוהיות עליונות ושל עונג עליון, ולבסוף מופיעים האהבה האלוהית והתבונה העליונה, כה כוללות-כול, עד כי אלוהים מקריב את עצמו כקורבן כדי לפדות אותנו מן העבדות (עבדות שהייתה הכרחית בהתהוותנו), עבדות התודעה הדואלית ועבדות המציאות החומרית.

השתנינו אנו – השתנתה גם אמונתנו, השתנה אלוהינו. וכעת אין הוא רק פודה אותנו בקורבנו שלו מעבדות האמונה הקודמת, אלא הוא מלמד אותנו בעצמנו להיות אלוהים, להיות אהבה, לאהוב ללא תנאי ולברוא את האהבה עצמה.

המשיח הוא נקודת ההסכמה, והדרך שלנו, שנולדה מתוך אמונה קולקטיבית ומאמצי הקדושים, לשנות את תמונת עולמנו האישית והקולקטיבית, את דפוס התפיסה שלנו. הדרך לשלוט בעצמנו. הדרך שלנו להפוך לבוראים מודעים של היקום. של הבריאה כולה. של התודעה עצמה, המולידה מתוכה את הבריאה כולה.

משמעות הדבר היא להיות אלוהים – לברוא את עצמו מתוך עצמו, לברוא תודעה מתוך תודעה. אנו הם האלוהים הקולקטיבי. וממש ברגע זה אנו הופכים להיות הוא.

והמשיח, בהכינו עבודה זו כאלוהים קולקטיבי של הקדושים שהקדישו עצמם לבריאתו, עושה

את כולנו לאלוהים, בפדותו אותנו מעבדות האמונות הקודמות ומן הניסיון הדואלי, כדי שנוכל להפוך לחלקיקים מגופו של האל האחד, בעוזרו לנו לשוב ולמצוא שלמות, בחיברו בתוכנו את קוטבי התודעה הדואלית – אלוהים ואדם, זכרי ונקבי, מעלה ומטה, עבר ועתיד – ביסוד שלישי חדש, באהבה. אהבה שמעולם לא החלה ולעולם לא תחדל מלהיות. אהבה מוחלטת, ללא תנאי, נצחית. אשר בה...