איזה עולם אנחנו רוצים לילדים שלנו?

התמונה שאנחנו נושאים

דמיינו את העולם שהייתם רוצים שילד יירש. רוב האנשים רואים משהו קרוב לזה: יערות חיים, ערים שקטות מספיק כדי לשמוע ציפורים, ורחובות שבהם ילד יכול ללכת בלי פחד. ניקח את שנת 2040 כנקודה באופק. זו אינה הבטחה ואינה תחזית. איש אינו יודע מה תביא אותה שנה. זו תמונה, ותמונה עוזרת לנו לבחור לאן ללכת.

המאמר הזה עוסק בכיוון הזה. הוא אינו אומר שהעולם ישתנה עד תאריך מסוים. הוא מזמין לשאול שאלה שנשמעת גדולה ומתברר שהיא אישית: איזה עולם אנחנו רוצים לילדים שלנו, ומהו דבר אחד שאפשר לעשות למענו כבר היום?

יערות חיים, ערים שקטות, ילדים בטוחים

ניקח את התמונה חלק אחר חלק. יערות חיים באים ראשונים, כי יערות קרובים לנשימה שלנו. האוקיינוסים מספקים חלק גדול מאוד מהחמצן של כדור הארץ, שמעריכים ככמחצית. השאר בא מיערות, משטחי עשב ומצמחים אחרים. בכל נשימה של ילד יש מעט מהעבודה הזאת. כדור ארץ חי אינו משאלה מופשטת. הוא האוויר שבריאותיו של ילד.

ערים שקטות באות שנייה. שקט הוא לא רק היעדר רעש. זה מקום שבו לאנשים יש זמן להבחין זה בזה. ביטחון בא שלישי. הוא הפשוט ביותר לומר והקשה ביותר לבנות. רבים מרגישים שילד נינוח יותר במקום שבו מבוגרים משגיחים לא רק על ילדיהם שלהם אלא גם זה על זה.

מאין בא עולם כזה

עולם כזה אינו מגיע בהחלטה אחת ביום אחד. הוא מורכב מדברים קטנים שאנשים עושים שוב ושוב: איך מדברים אל שכן, על מה מודים, לאן מפנים את תשומת הלב. העולם הזה נבנה ממה שאנחנו עושים בכל יום.

אנחנו כ-8 מיליארד בכדור הארץ. לכל שני בני אדם יש כ-99.9% דנ״א משותף, קביעה מקובלת אצל מכוני מחקר הגנום. גם האוויר משותף. רוחות מערבבות את האטמוספרה כל הזמן, ולכן ייתכן שהאוויר שנושמים היום היה לפני זמן קצר מעל יבשת אחרת. ילד בצדו השני של כדור הארץ והילד שלכם, או הילד של השכנים, נושמים משמיים משותפים.

הנה כמה צעדים קטנים להתחלה:

• לומר תודה על הנשימה פעם ביום.
• לבלות דקה אחת של שקט עם ילד, הרחק ממסכים.
• לשים לב לעץ ברחוב שלכם ולעמוד לידו לרגע.

למה מתחילים בהכרת תודה

מוצדק לשאול מה לדקה של נשימה וליערות ולילדים. שום דבר, אם מצפים ממנה לשתול עצים. משהו, אם שואלים מה היא עושה למי שחי אותה. במחקר של Emmons ו-McCullough משנת 2003, שפורסם ב-Journal of Personality and Social Psychology, אנשים שרשמו באופן קבוע דברים שהם אסירי תודה עליהם דיווחו לעתים קרובות יותר שהם חשים טוב יותר מקבוצות הביקורת. זו תוצאה צנועה, ואיננו מבטיחים יותר ממה שהיא מראה.

רבים מאמינים שהכרת תודה על הנשימה הופכת לאט לאט לדאגה למקומות שהנשימה באה מהם. זה אינו חוק מוכח. זו תקווה, וסיבה סבירה לנסות.

עולם לילדים הוא כיוון, לא תחזית. אנחנו הולכים אליו באמצעות מה שאנחנו עושים היום.